כתבה ב mako

"גיל 40 זה גיל כזה של סיכומים. חצי חיים עברו. ניתן להסתכל לאחור (אני מקווה שבחיוך) ולהתחיל לתכנן את החצי הבא. יש לי חברה כזו שטוענת שמה שלא הספקתם לעשות עד גיל 40 כנראה לא תספיקו לעולם. אני לא מסכימה עם הגישה הזו. יש כל כך הרבה דברים שלא הספקתי לעשות ואני לא מתכוונת לוותר עליהם.

קוראים לי מיכל כלפון-צמח, או בשמי השני, כפי שהילדים קוראים לי – "צ'פצ'ולה". כשאני מסתכלת לאחור על חיי אני רואה את כמות הדברים שהספקתי לעשות ובהחלט יכולה להיות מרוצה. התפטרתי מעבודה בה לא הרווחתי מספיק ולא הרגשתי מסופקת והקמתי ממש בעשר אצבעות (טוב 20, אם מחשבים את האצבעות של בעלי), עסק מצליח בו אני הכוכבת הראשית ובו אני יכולה לבטא היטב את כל מה שאני טובה בו, הקמתי משפחה והגשמתי למעשה את החלום שלי אני אמא לשני בנים מופלאים, נשואה באושר, מופיעה ומבדרת ילדים כל השנה ואפילו ממש לאחרונה יצא ספר השירים שלי "צ'פצ'ולה – הסיפור שבשיר", אז למה דווקא עכשיו כשנראה שהכל בסדר, משהו עדין חסר?

כמי שגדלה בבית עם ארבעה ילדים, ואוטוטו מתקרבת לגיל 40, אותו גיל "מפחיד" אני לא מסוגלת לשחרר את החלום הישן שלי להיות אמא פעם נוספת, ואולי אם ירצה הגורל, הפעם תיוולד לי בת. אני מנסה לדבר אל עצמי בהגיון

הריון זה נס, שיש לי שני ילדים מקסימים, שלהיכנס עכשיו להריון דווקא כשהעסק שלי כל כך מצליח זה פשוט טירוף, אבל לא משנה מה אומר לעצמי, החלום הקטן התיישב לי בראש ומסרב לצאת החוצה.

הלידות שלי מעולם לא היו קלות. כיאה לצ'פצ'ולה (המשמעות היא קלמזית או שלומפרית בלדינו וכך קראה לי סבתי התורכייה כל חיי) בלידה הראשונה נפלתי במדרגות ושברתי את הקרסול. את הלידה העברתי בנעימים בגבס, ובלידה השנייה, כנראה שהתגעגעתי לתחושה, אז הפעם החלטתי לעשות זאת יותר בגדול ושברתי את הרגל. תדמינו לכם אותי עם שמלת ההופעות הנוצצת והמקושטת, בהריון עם גבס ממשיכה לקפץ על הבמות כי ההצגה חייבת להמשך, וגם כשכל פרנסת הבית תלויה בך ובהופעות שלך, אין לך את הפריווילגיה לשכב במיטה עם רגלים למעלה.

בעלי ואני שוחחנו על הנושא שוב ושוב ושוב ולא הצלחנו להגיע לתשובה חד משמעית. האם מוותרים על החלום וממשיכים הלאה בחיים, או שעוצרים עכשיו הכל ומחשבים מסלול מחדש? להיכנס להריון מבחינתי זה בהכרח אומר להוריד הילוך בקצב העבודה. זה אומר להפחית את כמות ההופעות, מה שכמובן יפחית את ההכנסות שלנו. האם אנחנו ערוכים לכך? ובלי קשר לכל אלה, הרי שברגע שנחים או זזים הצידה, אף אחד לא מבטיח שהעולם ממשיך להמתין לנו.

האם הרצון שלי לילד נוסף הוא כל כך מוגזם? ככל שאנחנו ממשיכים לדון בעניין אנחנו מגיעים רק למסקנה אחת – שאין שום פתרון קל לסיטואציה. מה חשוב יותר? קריירה או הרחבת המשפחה? האם זה טירוף לרצות ילד שלישי באמצע מירוץ החיים? האם הרצון שלי לילד נוסף הוא כל כך מוגזם ?

חברה כעסה עלי, "טוב שנזכרת", היא אמרה. "איפה היית לפני חמש שנים?" הבטתי בה במבט נזוף כשהיא המשיכה לשפוט אותי, "בגיל 40 התעוררת והחלטת שאת רוצה תינוקת? תגידי תודה על שני הבנים הנהדרים שיש לך ותמשיכי להצחיק ילדים ולהתקדם בקריירה"

להמשך הכתבה ישירות מאתר mako לחצו כאן

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *